ג'נין די ג'יאובני: מה שראיתי במלחמה

הכתבת ג'נין די גיאובני כבר הייתה במקומות הגרועים ביותר בכדור הארץ על מנת להביא חזרה עמה סיפורים מבוסניה, סיירה ליאון ולאחרונה מסוריה. היא מספרת סיפורים של רגעים אנושיים בתוככי עימותים גדולים -- ובוחנת את המעבר המזעזע כשבו רחוב עירוני מוכר נהפך לשדה קרב מוטש הפצצות.

כך מתחילה מלחמה.

יום אחד אתם חיים את חייכם הרגילים,

אתם מתכננים ללכת למסיבה,

אתם מלווים את ילדיכם לבית הספר,

אתם קובעים תור לרופא שיניים.

הדבר הבא שקורה, הוא שקוי הטלפון נופלים,

כבים שידורי הטלביזיה, יש אנשים חמושים ברחוב,

יש מחסומים.

חייכם כפי שאתם מכירים אותם עוברים להשהיה.

הם נעצרים.

אני אגנוב סיפור מידידה שלי,

ידידה בוסנית, על מה שעבר עליה,

משום שאני חושבת שזה ימחיש עבורכם בדיוק את תחושת המצב.

היא הלכה יום אחד לעבודה באפריל, 1992,

בחצאית מיני ונעלי עקב. היא עבדה בבנק.

היא הייתה אמא צעירה. היא הייתה אחת כזאת שאהבה לחגוג.

אחלה בן אדם.

ופתאום היא רואה טנק

מתגלגל לו ברחוב הראשי של סרייבו

מעיף כל דבר מדרכו.

נדמה לה שהיא חולמת, אבל היא לא.

והיא רצה כמו שכל אחד מאתנו היה עושה

ותופסת מחסה והיא מסתתרת מאחורי איזה פח אשפה,

בנעלי העקב ובחצאית המיני שלה.

ובשעת ההסתתרות שם, היא חשה מגוכחת,

אבל היא רואה את הטנק הזה עובר עם חיילים

ואנשים בכל עבר והכאוס

והיא חושבת, "אני מרגישה כמו עליזה בארץ הפלאות

יורדת במחילת הארנבת,

מטה, מטה, מטה לתוך הכאוס,

וחיי לעולם לא יהיו אותו הדבר."

כמה שבועות מאוחר יותר, ידידתי הייתה בין המוני אנשים

דוחפת עם בנה התינוק בידיה

למסרו לאדם זר באוטובוס,

שהיה אחד מאחרוני האוטובוסים שעוזב את סרייבו

להוציא ילדים החוצה על מנת שיוכלו להיות בטוחים.

והיא זוכרת מאבק עם אמא שלה קדימה,

המון המון אנשים, "קח את הילד שלי! קח את הילד שלי!"

ומוסרת את ילדה למישהו מבעד לחלון.

והיא לא ראתה אותו למשך שנים.

המצור נמשך שלוש וחצי שנים

וזו היה מצור ללא מים,

ללא אנרגיה, ללא חשמל, ללא חימום, ללא מזון,

בלב אירופה, באמצע המאה העשרים.

הייתה לי הזכות להיות אחת מהכתבים האלה

ששרדו את המצור הזה,

ואני אומרת שיש לי את הכבוד ואת הזכות להיות שם

מפני שזה לימד אותי הכל,

לא רק בנוגע להיותי כתבת אך בנוגע להיותי בן אדם.

למדתי על חמלה.

למדתי על אנשים מן המניין שהיו מסוגלים להיות גיבורים.

למדתי על שיתופיות. למדתי על אחווה.

יותר מהכל, למדתי על אהבה.

ועל אף היותי בתוך הרס נוראי ומוות וכאוס,

למדתי כיצד אנשים רגילים יכלו לעזור לשכניהם,

לחלוק במזון, לגדל את ילדיהם,

לגרור מי שצולפים בו מאמצע הרחוב

למרות שאתה בעצמך סכנת את חייך,

לעזור לאנשים פצועים להיכנס למוניות

בנסיון להובילם לבתי חולים.

למדתי כל כך הרבה על עצמי.

מרת'ה גלהורן, אחת אחת מהגיבורות שלי, פעם אמרה,

"אתה יכול לאהוב רק מלחמה אחת. השאר היא אחריות."

המשכתי לסקר הרבה, הרבה, הרבה מלחמות לאחר מכן,

כל כך הרבה שאבדתי את הספירה

אך לא היה דבר שדמה לסרייבו.

באפריל האחרון, חזרתי למשהו מאוד מוזר --

מה שאני קוראת פגישת מחזור מטורפת של התיכון.

מה שזה היה, היה יום השנה העשרים למצור,

ההתחלה של המצור על סרייבו,

ואני לא אוהבת את המונח " חגיגת ום השנה," כי זה נשמע כמו מסיבה,

וזו לא הייתה מסיבה.

זו הייתה התכנסות קודרת מאוד של כתבים

שעבדו שם בזמן המלחמה, עובדי סיוע הומניטרי

וכמובן מאליו האנשים הנועזים והאמיצים של סרייבו עצמם.

והדבר שהלם בי יותר מהכל,

ששבר לי את הלב,

היה להתהלך במורד הרחוב הראשי של סרייבו,

המקום שבו הידידה שלי אייאידה ראתה את הטנק בבואו לפני עשרים שנה,

ובתוך הרחוב הזה היו 12,000, יותר מ- 12,000 כסאות אדומים,

ריקים,

וכל אחד ואחד מהם מסמל

אדם שמת במהלך המצור,

רק בסרייבו, לא בבוסניה כולה,

וזה נמתח מקצה האחד של העיר

לחלק גדול ממנה

והכי עצוב עבורי היו הכסאות הקטנים הזעירים

לילדים.

כעת אני סוקרת את סוריה

ואני התחלתי לסקר אותה היות שאני האמנתי

שזה צריך להיעשות.

אני מאמינה שישנו סיפור שם שצריך לספרו.

אני רואה, שוב, תבניתה של המלחמה בבוסניה.

וכשהגעתי לראשונה לדמשק,

אני ראיתי רגע מוזר כזה שבו אנשים

לא נראו כמאמינים שמלחמה עומדת לנחות עליהם

וזה היה בדיוק אותו הדבר בבוסניה

וכמעט בכל מדינה אחרת שבה ראיתי כשמלחמה מגיעה.

אנשים לא רוצים להאמין שהיא קרבה,

לכן הם לא נוטשים, הם לא נוטשים בעודם יכולים.

הם לא מוציאים את כספם.

הם נשארים כי אתה רוצה להישאר בבית שלך.

ואז המלחמה והכאוס נוחתים.

רואנדה היא מקום שרודף אותי הרבה.

ב-1994, אני עזבתי את סרייבו לזמן קצר לטובת סקירת רצח העם ברואנדה.

בין אפריל לאוגוסט, 1994,

נטבחו מיליון אנשים.

עכשיו אם 12,000 הכסאות האלו הוציאו אותי מאיפוס

בזכות עוצמת המספר בלבד,

אני רוצה שתחשבו שנייה על מיליון אנשים.

ולספק לכם קנה מידה כלשהי, אני זוכרת

שאני עומדת ומביטה במורד הרחוב ככל שיכולתי לראות,

לפחות קילומטר וחצי ושם היו גופות שנערמו לכפול מהגובה שלי

מהמתים.

ואלו היו רק אחוז קטן של המתים.

והיו אמהות אוחזות בילדיהן

שנכבלו בעבותות הסופניות של המוות.

ובכן אנו למדים הרבה ממלחמה

ואני מזכירה את רואנדה

כי זו מקום אחד, בדומה לדרום אפריקה,

שבה עשרים שנים בקירוב, ישנו ריפוי.

חמישים ושישה אחוזים מחברי הפרלמנט הן נשים,

שזה נפלא

ויש גם בתוך החוקה הלאומית עכשיו,

אסור לכם למעשה לומר הוטו או טוטסי.

אסור לכם לזהות אדם על פי גזע,

שהוא, כמובן, מה שהביא לטבח מלכתחילה.

וידידה עובדת סיוע סיפרה לי סיפור יפהפה,

או שהוא יפהפה בעיני.

הייתה קבוצת ילדים, מעורבת הוטוים וטוטסים

והייתה קבוצת נשים שעמדו לאמצם

והם התיישרו בשורות והאחד פשוט נמסר לשניה.

לא היה שום התחשבות ל-, אתה טוטסי,

את הוטו, אתה אולי הרגת את אמא שלי,

את אולי הרגת את אבא שלי.

הם פשוט קובצו יחדיו במן התפייסות

וזה נראה לי יוצא דופן.

לכן כשאנשים שואלים אותי איך אני ממשיכה לסקור מלחמה

ולמה אני ממשיכה לעשות כן,

זו הסיבה.

כשאני שבה לסוריה, בשבוע הבא למעשה,

מה שאני רואה זה אנשים שתעוזם לא תיאמן,

חלקם נאבקים למען דמוקרטיה,

בעבור דברים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם כל יום ביומו.

וזו בדיוק הסיבה שאני עושה את זה.

ב- 2004, ילדתי ילד קטן

ואני מכנה אותו ילד הנס שלי,

כי אחרי שראיתי כל כך הרבה מוות

והרס וכאוס וחושך בחיי,

קרן תקווה זו נולד.

ואני קראתי לו לוקה, שמשמעותו "המאיר,"

מפני שהוא כן מביא אור לחיי.

אך אני מדברת עליו כי כשהיה בן ארבעה חודשים,

עורך החוץ שלי הכריח אותי לשוב לבגדד

איפה שדיווחתי למשך כל תקופת שלטונו של סדאם

ובמשך נפילתה של בגדד ולאחר מכן

ואני זוכרת שאני עולה על המטוס בדמעות,

בוכייה מההיפרדות מבני

וכשהייתי שם,

פוליטיקאי עיראקי די מפורסם שהיה ידיד שלי

אמר לי, "מה את עושה כאן?

למה את לא בבית עם לוקה?"

ואני אמרתי , "תראה, אני חייבת לראות." זה היה ב- 2004

שהייתה ההתחלה של תקופה מאוד מוכתמת בדם בעיראק,

"אני חייבת לראות, אני חייבת לראות מה מתרחש כאן.

אני מוכרחה לדווח עליו."

והוא אמר, "לכי הביתה,

כי אם תחמיצי את השן הראשונה שלו,

אם תחמיצי את צעדו הראשון, לעולם לא תסלחי לעצמך.

אך לעולם תהיה מלחמה נוספת."

ויהיו, למרבה העצב, מלחמות תמיד.

ואני משלה את עצמי אם אני חושבת, בתור עיתונאית,

בתור סוקרת, בתור כתבת,

מה שאני עושה יכול לעצור בעדן. איני יכולה.

איני קופי ענאן. הוא אינו יכול לעצור בעד מלחמה.

הוא השתדל להביא למשא ומתן בסוריה ולא הצליח.

איני איש פותר עימותים מהאו"ם.

איני אפילו רופאה סיוע הומניטרי

ואיני יכולה לספר לכם על הפעמים שחשתי כה חסרת אונים

שמתים אנשים מולי ולא יכולתי להצילם .

כל מה שאני היא עדה.

תפקידי הוא להעניק קול לאנשים חסרי קול.

עמית שלי תיאר זאת כאילו להאיר אור

בפינות האפלות ביותר של העולם.

וזה מה שאני מנסה לעשות.

איני תמיד מצליחה

ולפעמים זה מייאש בטירוף,

משום שאתה חש כאילו אתה כותב לתוך חלל,

או אתה חש שלאף אחד לא אכפת.

למי אכפת מסוריה? למי אכפת מבוסניה?

למי אכפת מקונגו,

מחוף השנהב, מליבריה, מסיירה ליאון,

כל חלקי המקומות האלה

שאני אזכור לשארית חיי?

אך המקצוע שלי הוא להעיד עדות

וזה המוקד, לב לבו של העניין,

לנו הכתבים שעושים את זה.

וכל מה שאני באמת יכולה לעשות הוא לקוות,

לא לקובעי מדיניות או פוליטיקאים,

כי עד כמה שהייתי רוצה לאחוז באמונה

שהם יקראו את מילותיי ושיעשו משהו,

איני משלה את עצמי.

אך אני כן מקווה שאם תזכרו דבר כלשהו ממה שאמרתי

או סיפור מהסיפורים שלי למחרת היום בארוחת בוקר,

אם תוכלו לזכור את הסיפור של סרייבו

או הסיפור של רואנדה,

אז הצלחתי בעבודתי.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)